כשסבתא הייתה בגיל 17 התחילה מלחמת העולם השנייה (השואה-
שנת 1939). היא ברחה עם קבוצה של צעירים לגבול של רוסיה, היא ברחה ללא משפחתה מפני
שהוריה לא רצו לברוח אך לא הייתה להם ברירה אלא להסכים לה לצאת עם הקבוצה. סבתא
והקבוצה שכנו בגבול למשך חודש ולאחר-מכן נסעו לחפש עבודה בתוך רוסיה (תחילת 1940).
הם הגיעו לאזור אורל ושם בעיירה קטנה סבתא עבדה בעבודות קשות למשך שנה. בתקופה זו
סבתא קיבלה גלויה ממשפחתה, אז זו הייתה כבר חצי שנה לאחר שנכתבה, היה כתוב בה
כאילו שהכל בסדר (כי פחדו מהגרמנים שבתקופה זו כבר היו
שם), ושאבא שלה יצא מהבית וכנראה לא הצליח לחזור. מהגלויה היא לא קיבלה מידע
משמעותי לגבי המשפחה, לבסוף התברר שכמובן גם משפחתה לא ניצלה מהגרמנים, היא הייתה
לבדה. לאחר-מכן הקבוצה התפזרה ומשם סבתא
נאלצה להסתדר שוב לגמרי לבדה. ביוני 1941 הגרמנים הגיעו לרוסיה ואז נאלצה שוב
לברוח. היא נסעה לאוקראינה ושם מצאה עבודה בחפירה בבית חרושת. מאז היא ברחה ממקום
למקום, לפעמים היא מצאה עבודות בעיירות. בעבודות אלה היה לה קשה מאוד, היא התקשתה
למצוא אוכל, כשנסעה בקרונות פתוחים היא נאלצה לסבול את הקור בין כפות רגליה.
התקופה הזו הייתה קשה ביותר, קשה עד כדי כך שאושפזה ולא הייתה לה אפשרות לעבוד
תקופה מסוימת, לא היה לה מקום לישון, היא ישנה ברחובות מספסל לספסל, מחוסר מזון
לרעב בלתי נסבל, לבדה ללא משפחה, ללא חברים, ללא אף אחד. היא הלכה מבית לבית לבקש
אוכל אך לא עזרו לה כי פחדו מהמשטרה. היא הגיעה למצב שכבר רצתה שיעצרו אותה כדי
שסוף סוף תקבל אוכל… במעצר. היא הרגישה יותר גרוע
מאנשים הכלואים במאסר כי שם לפחות יש איפה לישון ולחמם לפחות קצת את הרגליים. אך
היא בכל זאת סבלה ושרדה והחזיקה מעמד למרות הכל.
לפני סיום המלחמה היא עבדה באופן מסודר יותר, עם מגורים. היא
עבדה בבית חרושת, וזאת בעקבות אחד האשפוזים בבית-החולים ממחלות שונות בעקבות רעב
וקור. שם היא פגשה רופא יהודי שעזר לה למצוא את העבודה בבית החרושת לתפירת מדים
לחיילים ושם (בעיירה ליספה) הייתה עד לסיום המלחמה.
למרות שנגמרה המלחמה היא לא יכלה לנסוע משם מיד.
במרץ 1946 היא
נסעה בחזרה לפולין, לבד, ברכבות משא, בעמידה כשלושה שבועות עם עוד צעירים שחזרו
לפולין. היא פגשה בדרך צעירים שארגנו עלייה לארץ ישראל, היו כאלה שנסעו אבל היא
העדיפה להישאר כדי לבדוק אם בכל זאת נשאר מישהו ממשפחתה בעיירה שלה, אז היא באמת
הבינה שהיא לבד ללא כל קרוב משפחה.
יהודית כהן
